ארבעת הסימנים, זהות לאומית והשואה
מניטו דן בארבעת הסימנים ששמרו ישראל במצרים: מלבוש, שם, לשון וברית. הוא מנתח את הפרדוקס שדווקא השמרנים שומרים על שם יידישי ובגד גויי אך לא על הזהות הלאומית. לגבי השואה, הוא דוחה את ההסבר שזה עונש על עזיבת מצוות, ומצביע על מצוות ישוב הארץ כמצווה שכל היהודים הזניחו.
heתורה מן השמיים, פרה אדומה ויין נסך
מניטו מסביר שתורה מן השמיים פירושו שהתורה לא מתאימה לארץ — היא תורת מלאכים. טענת הגויים: איך בני אדם לאחר החטא יכולים לקיימה? פרה אדומה היא התשובה. הוא דן גם ביין נסך וסתם יינם — שהאיסור זהה כי סתם יין מוביל לנישואין שמוביל לעבודה זרה, גם כשאין עבודה זרה מוגדרת.
heאנוכי ה אלוקיך — גיבור מלחמה וזקן מלא רחמים
מניטו מלמד שהקב"ה התגלה כגיבור מלחמה בים סוף וכזקן מלא רחמים במתן תורה — ושניהם הם אותו אחד. זו התשובה למינים ששאלו על ריבוי אלוהויות. הוא מקשר לוויכוח בחברה הישראלית: החילונים רואים את משה כמלך, הדתיים כנותן תורה, ורק הציונות הדתית מכירה בשניהם.