מקורות התפילה – אבות תקנום וכנגד תמידים
מניטו מלמד את הסוגיה בגמרא על מקור התפילות: אברהם תיקן שחרית כי מידתו חסד וזמנו הבוקר, יצחק תיקן מנחה כמידת הדין. הוא מבחין בין רשות להתפלל – שהייתה קיימת מאז האבות – לבין חובת התפילה שתקנו חכמים אחרי חורבן הבית כתחליף לעבודת הקרבנות.
heההכנה לתפילה – כובד ראש ורשות להתפלל
מניטו מלמד את המשנה בברכות פרק ה: אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. הוא מסביר את הסכנה שביוזמה להתפלל – לעמוד לפני הבורא ולרמז שמשהו צריך להשתנות. לכן נדרשת הכנה רצינית, כפי שמשתקף בסדר הסידור: כל מה שלפני העמידה הוא הכנה, ורק שמונה-עשרה היא התפילה עצמה.
heברכת הצדיקים והגרים – סדר הברכות בשמונה-עשרה
מניטו מלמד את הקשר בין ברכת הצדיקים לברכת הגרים בתפילת שמונה-עשרה. הוא מסביר לפי המהר'ל שגר צריך להיקרא רבי כי הוא תלמיד חכם, ומביא את דרשת רבי עקיבא שמקבילה גרים לבעלי תשובה. התופעה של גיור המוני מופיעה רק בתקופת שארית ישראל, לאחר הבירורים של ראשית ההיסטוריה.